יציאת מצרים

מתוך בחדרי פדיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תבנית:היסטוריה של עם ישראל

בני-ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

יציאת מצרים היא סדרה של אירועים, המתוארים בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרם ולקחם מועלה פעמים רבות בתנ"ך. בסיפור המקראי מבקשים בני ישראל, בהנהגת משה לצאת את ארץ מצרים, בה הם נתונים לעבדות. שליט מצרים, פרעה (חוקרים טוענים כי היה זה רעמסס השני), מסרב לשחררם והאל מנחית על המצרים עשר מכות, שכל אחת מהן חמורה מקודמתה, עד שבמכת בכורות פרעה מבקש ממשה ואהרן שבני ישראל ייצאו ממצרים למדבר סיני, כעבור שלושה ימים הוא חוזר בו ורודף אחרי בני ישראל עם צבאו, ואז מתרחש הנס של קריעת ים סוף כאשר צבא מצרים טובע בים, ובני ישראל חוצים בתוכו בבטחה. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד באמונה היהודית, וההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות שבים ומודגשים במצוות עשה ולא תעשה בדת היהודית. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו אומץ גם בנצרות ובאסלאם ותביעת משה מפרעה, "שלח את עמי", הפכה בעיני עמים רבים לאורך ההיסטוריה סמל לשאיפתם לחירות ולגאולה.

סיפור יציאת מצרים היה מקובל על רוב ההיסטוריונים עד תחילת המאה ה-19 כתיאור מדויק או מקורב למציאות של אירוע היסטורי. התפתחות ביקורת המקרא הספרותית הובילה חלק מהחוקרים לפקפק בתיארוך המקובל של כתיבת התורה ומכאן גם באמיתותו ההיסטורית של אירוע יציאת מצרים. אף המחקר הארכאולוגי, שהתנהל בראשיתו בכוונה לחשוף ממצאים שיאששו את אמיתות האירוע, הוביל ארכאולוגים והיסטוריונים לפקפק בנכונות התיארוך המסורתי של יציאת מצרים, באופן התרחשותו המתואר בספר שמות או אף בעצם קיומו.

תוכן עניינים

התיאור המקראי של יציאת מצרים

משה ואהרון בפני פרעה. ציור מאת בנג'מין ווסט.
קיימות שיטות שונות לגבי זיהויים של המקומות ותיאור המסלול, ובפרט מיקומו של הר סיני ומקום חציית ים סוף. מפה זו מתארת את אחת משיטות הזיהוי. כדאי לבחון את המפה במקביל לפסוקי פרשת מסעי.

עבדות מצרים

בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, שוכנו על ידי יוסף המשנה למלך המצרי בגושן, ומשבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר ובדלני במנהגיו. המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, ופרעה מלך מצרים רואה בעצם קיומו וגידולו של השבט העברי הזר, סכנה לביטחונה של מצרים, העלול לשמש כגיס חמישי בכל מלחמה עתידית. לפיכך, הוא שינה את המעמד והיחס המועדף בו זכו בזכות היותם שארי המשנה למלך המנוח, והפך אותם בהדרגה לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השיעבוד כלל ניצול קשה לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה, וביצוע כל עבודות השדה והבית השוטפות בכל רחבי הממלכה בעבודת פרך, זאת באמצעות כפייה ועינויים. חוק נוסף של פרעה, הוא הדרישה להמית את כל הבנים הזכרים בשעת לידתם. לאחר שנות שיעבוד רבות, זועק עם ישראל אל האלוהים, בבקשה שיושיעו.

נסיך מצרים

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותו משיטה אמו על היאור, מתוך מטרה שלא יתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בִּתְיָה בת פרעה, היורדת לרחוץ באגם, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, למרות שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניקהו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון. בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ולמחרת ראה את העבד העברי רב עם עברי אחר, ומחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את ציפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשם ואליעזר.

במהלך שהותו במדין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלוהים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות. כך אכן אירע ומשה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות מופתים שונים שניתנו לו על ידי האל במדבר: הפיכת מים לדם. הפיכת ידו למצורעת וריפויה המיידי, והפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שניחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם עד כדי גירושם של בני ישראל.

בני-ישראל במדבר

תבנית:הפניה לערך מורחב בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש (יציאת מצרים) ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים והם עברו בתוכו; ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל והמים חזרו ושטפו אותם והטביעום.

לאחר מכן, הובילם משה אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד הר סיני זה נחוג חג מתן תורה. בזמן ששהה משה על ההר חטאו בני ישראל, בהשפעת הערב רב, ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. משה שבר את לוחות הברית בהם נכתבו עשרת הדברות על ידי ה', והעם נענש קשות. לאחר השמדת העגל והשקיית העם במי חטאת, עולה משה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חוזר אל המחנה כעבור ארבעים יום, ומצוּ‏וה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלוהים ולחרוט את עשרת הדברות בשנית על לוחות הברית השניים‏‏<ref>‏ומכאן השוני המקראי, בין נוסחי שני הלוחות.‏</ref>. עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדברות ומצווה אותם על בניית המשכן. לאחר מכן הלכו בני ישראל ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל, הם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.

יציאת מצרים במקורות חוץ מקראיים

תבנית:ערך מורחב לא נמצא תיעוד ברור של אירוע יציאת מצרים במקורות המצריים, אך ישנם כמה מקורות מצריים שייתכן ומתעדים את "עשר המכות" (או עכ"פ חלק מהעשר מכות), כגון:

מכל מקום המקרא הוא המקור הראשון שמספר באריכות על יציאת מצרים, ובעקבותיו הלך ספר יהושע השומרוני.

מנתון, היסטוריון יווני-מצרי בן המאה הרביעית לפני הספירה מספר בחיבורו Ἀιγυπτιακά (דברי ימי מצרים):תבנית:הערה תבנית:ציטוט

תארוך יציאת מצרים

על פי המסורת היהודית

במסורת היהודית קיימות שתי גרסאות לתאריך יציאת מצרים, הסנכרון לספירה הנוצרית בעייתי גם הוא (ראה הערך סדר עולם רבה)

  • במקרא נאמר: "ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב מ). לפי זה, יצאו בני ישראל ממצרים 430 שנה לאחר ירידתם שהתרחשה 290 שנה לאחר הולדת אברהם אבינו (יעקב נולד בשנתו ה-160 של אברהם (ראה בראשית כ"א ה, וכ"ה כו) והיה בן 130 שנה ברדתו למצרים (ראה בראשית מ"ז ט)). לפי הנאמר במקרא אברהם נולד בשנת 1948 לבריאה[1], ומכאן מתברר כי יציאת מצרים התרחשה 720 שנה אחר כך, כלומר בשנת 2668 לבריאה (1092 לפנה"ס או 1252 לפנה"ס לאחר הסנכרון ).
  • בסתירה לכך כתוב שקהת בן לוי נכנס למצרים ונכדו משה כבר יצא ממנה, אף על פי שסך שנותיהם של קהת, עמרם ומשה מגיע ל-270 בלבד. לכן מקובל במסורת היהודית שיציאת מצרים התרחשה בשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס). זאת על פי חז"ל שקבעו כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנים בלבד, ו-430 השנה נמנות מברית בין הבתרים בה היה אברהם בן שבעים שנה.

בנוסף נכתב בספר מלכים א'<ref>מלכים א' פרק ו' א'</ref> כי שלמה המלך החל בבניית בית המקדש בשנה הראשונה למלכותו 480 שנה לאחר יציאת מצרים על פי המסורת היהודית החלה מלכותו בשנת 2928 ולכן יציאת מצרים חלה ב 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס) . בנוסף, יש לציין כי הובטח לאברהם כי בניו יעבדו במצרים 400 שנה, כאשר ספירה זו התחילה בהולדת יצחק, שאירעה כשאברהם היה בן מאה שנה (עפ"י פירוש רש"י לתורה בעקבות המדרש) מה שמביא לשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס).

הסנכרון בין הכרונולוגיה המקראית לספירה הנוצרית מחייב הוספת 166 שנה לתאריך זה כך שמתקבל התאריך 1478 לפנה"ס<ref>תבנית:דעת</ref>

על פי המחקר

השיטות העיקריות לתארוך יציאת מצרים:

  • באסטלת ישראל של פרעה מרנפתח המתעדת את מסעו להחזרת השליטה בכנען בשנת 1230 לפנה"ס מוזכר השם ישראל כאחד הגורמים המרכזיים באזור שמצפון למצרים ביחד עם החיתים, החורים והערים אשקלון, גזר ויקנעם, לאור זאת סוברים מרבית החוקרים כי אם הייתה יציאת מצרים היא הייתה לפני כן.
    בנוסף בתעודות מצריות מהמאה ה- 14 לפנה"ס מוזכר ראש שבט אשר, על פי התעודות ישב השבט באזור החוף הצפוני של ישראל של היום. בהנחה הסבירה שמדובר בשבט אשר המוכר לנו, ישבו כבר לפחות חלק משבטי ישראל בארץ במאה ה- 14 לפנה"ס ויציאת מצרים חלה לפני כן.

'התארוך המוקדם-המאה ה 15 לפנה"ס'

  • בין השנים 1780-1570 לפה"ס בערך מצרים נכבשה על ידי ה"היקסוס", עם של נוודים שמיים שפלשו מהצפון וגורשו או שלפחות שלטונם במצרים נשבר בידי פרעה יעחמס שרדף אחריהם לכנען.
    בעולם ההליניסטי של המאות הראשונות לפני ואחרי הספירה, רווח הזיהוי בין ישראל להיקסוס בהתבסס על כתביו של מנתון כוהן מצרי אשר כתב את ההיסטוריה המצרית ביוונית עבור שליטיה ההלניסטים בהתבסס על הידע שנאגר בידי הכהונה המצרית, באופן לא מפתיע על פי מנתון ישראל גורש ממצרים, הגירוש התבצע בשני גלים הראשון יחד עם גרוש ההיקסוס והשני כמה מאות שנים לאחרי בעקבות דיכוי מרידת מצורעים שנעזרו בקרוביהם בכנען.
    כתביו של מנתון באשר ליציאת מצרים מצוטטים בספרו של יוסף בן מתיתיהו "נגד אפיון", באופן לא מפתיע מקבל יוסף בן מתיתיהו את זיהוי יציאת מצרים עם גירוש ההיקסוס ודוחה את הזיהוי עם גירוש המצורעים, כך שבהחלט ניתן להניח כי זיהוי יציאת מצרים עם גירוש ההיקסוס היה מקובל בקרב חוגי הכהונה והמשכילים בעם ישראל בסוף תקופת בית שני במיוחד לאור העובדה שזיהוי זה תואם את התאריך המיקראי של יציאת מצרים.
  • בעקבות כך זיהו ראשוני החוקרים את יציאת מצרים עם גירוש ההיקסוס בסביבות 1580 לפנה"ס, זיהוי זה נזנח מאוחר יותר בשל היות התאריך מוקדם מדי לתפיסתם של חוקרים מאוחרים שלשיטתם התגבש עם ישראל מאות שנים מאוחר יותר ובשל הפער הגדול בין בני ישראל המשועבדים להיקסוס - הכובשים שגורשו, להגנתם של אותם חוקרים ניתן להגיד כי חלק ניכר מהידע שעומד לרשותנו כיום לא עמד לרשותם.
  • כיום סוברים חוקרים רבים שייתכן שיוסף ירד למצרים בתקופת ההיקסוס, מה שמסביר את סיפורי יוסף ואחיו במצרים, ובמיוחד את מינויו של יוסף למשנה למלך, כמו גם את קיומו של "מלך חדש" שלא הכיר את יוסף וחשש מכוחם של זרים. בניגוד להיקסוס הכובשים, שעודדו זרים לקבל תפקידים שלטוניים, היה לזר כמעט בלתי אפשרי לקבל תפקיד בכיר בשלטון המצרי, לפי תאוריה זו היה המלך אשר לא הכיר את יוסף פרעה יעחמס ויציאת מצרים חלה בזמנו או בזמנו של אחד מיורשיו.
  • באותו זמן לערך התפרץ הר געש באיי סנטוריני באחת ההתפרצויות הגעשיות החזקות ביותר בתקופה ההיסטורית, ההתפרצות גרמה לצונמי ענק בים התיכון, רעידות אדמה, ענני אפר שהחשיכו את השמים וירידת טמפרטורות חדה.<ref>http://www.hayadan.org.il/new-dating-for-sentorini-volcano-2006104/</ref>
    להתפרצות הר הגעש ורעידות יש דמיון רב לתיאור יציאת מצרים בספר תהילים "בצאת ישראל ממצרים... הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור, ההרים רקדו כאילים..(תהילים קיד: 2-1) וכמובן שלהחשכת השמש בעקבות ענני האפר יש דמיון למכת החושך וירידת הטמפ' החדה עשויה להביא לברד (הברד כמעט ואינו מוכר במצרים).
החלק שבו נזכרת ישראל
  • בתקופה זו גם נדדו במזרח התיכון העפירו והשסו-יהו את השם עפירו ניתן לקרוא זאת גם עבירו, חבירו או חפירו, כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי.
    העבירו המוזכרים בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי תל אל עמרנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצוינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת ההיקסוס ויציאת מצרים חלה לאחריו.
    השסו-יהו<ref>קנוהל, מאין באנו, עמ' 73.</ref> היו ככול הנראה שבט נודדים שנדד באזורים שהם כיום דרום ישראל ועבר הירדן ונבדל מקבוצות נוודים אחרות בשיוכו ליהו שם המזכיר את השם המפורש, ישנם היסטוריונים כישראל קנוהל הטוענים שמדובר במדיינים, ידוע לנו שיתרו חותן משה נקרא גם רעואל כלומר היה כהן לאלוהים, וכי המדיינים התנגדו לעשיית פסלי אלים וסגדו לאל במבנה דמוי משכןתבנית:מקור, בשרידי המשכן המדיני בתמנע התגלה גם נחש נחושת המזכיר את נחש הנחושת שעשה משה.

'התארוך המאוחר המאה ה 13 לפנה"ס'

  • הדעה המאחרת ביותר את זמן היציאה היא הדעה המזהה את הפרעה עליו מסופר בתורה, עם רעמסס השני שחי במאה ה־13 לפנה"ס ושיקם את המקום שנקרא "פי-רעמסס", זאת על סמך שמו בלבד. יש הטוענים שמדובר דווקא בבנו פרעה מרנפתח שבמצבת הניצחון שלו, הקרויה מצבת ישראל מזכיר את ישראל כעם, אך מעטים סבורים כך שכן מרנפתח מתייחס לבני ישראל כמי שיושבים כבר בארץ ולא כמי שברחו ממנה. גם שיטה זו מסתמכת על ממצאים מהכניסה לארץ ובמיוחד על שינוי בולט במקומות היישוב בארץ ישראל ובסגנוננם, דבר שיכול ללמד על כניסת עם חדש לארץ ישראל.
  • צבי אילן סבור שכן ניתן למצוא הדים ליציאת מצרים באסטלת ניצחון שבנה פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני מתארת את שובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בארץ ישראל, בשנת 1230 לפנה"ס בקירוב. האסטלה, המכונה "מצבת ישראל" משום שמוזכר בה השם "ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בכך שהצליח להכחיד את ישראל. אילן מציג את הטענה שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי היות שאביו של מרנפתח היה זה שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן היה לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא מתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו.

'הדעה הסוברת שיציאת מצרים לא התרחשה מעולם'

  • מלבד עמדות אלו ישנה אסכולה הטוענת כפרופסור ישראל פינקלשטיין שיציאת מצרים לא התרחשה מעולם. לפי דעה זו, מקורו של עם ישראל הוא מתוך העמים הכנעניים שישבו בארץ וסיבות סוציו-אקונומיות הן שגרמו להבדלת האוכלוסייה זו מהאוכלוסייה הכנענית המקומית. לחלופין, ישנה דעה הטוענת כי מדובר בנוודים שבאו מחוץ לכנען, אך לא ממצרים והתיישבו בתוכה וייתכן גם שילוב של שתי הסיבות הנ"ל.
    לטענת הדוגלים בעמדה זו אין כל זכר בהיסטוריה המצרית המתועדת לאירועים המתוארים בסיפור יציאת מצרים זאת בהנחה שסיפור יציאת מצרים התרחש בימי רעמסס.

מספר היוצאים ממצרים

התיאור המקראי בדבר גודלו העצום של העם (כ-3 מיליון נפש), מעורר תהיות ביחס לסדרי הגודל של העולם העתיק (אוכלוסיית עיר גדולה בתקופה זו לא עלתה על כמה עשרות אלפי אנשים). יש הרואים בכך מספר טיפולוגי-סימבולי, שאינו משקף את המספר האמיתי של היוצאים ממצרים.

פרשני המקרא המסורתיים פרשו מספר זה כפשוטו וטענו כי במשך חמשה דורות 70 נפש אכן יכולים להגיע למספר עצום כזה, מכיוון שריבוי טבעי גדל בטור גאומטרי. לפי טענה זו המקרא עצמו בפסוק המנסה לענות על הקושי הנזכר מבהיר ומתאר: "ובני ישראל פרו וַיִּשְׁרְצוּ וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). עם זאת הדבר יצריך שיעורי ילודה גבוהים מאוד (כשישה ילדים למשפחה), ולצידם תמותת תינוקות מזערית שאינה אופיינית לתקופה זו.

היחס המחקרי ליציאת מצרים

תבנית:להשלים תבנית:הפניה לערך מורחב אמיתותו של סיפור יציאת מצריים וכיבוש הארץ על מעשי הניסים שבו העסיק את כותבי ההיסטוריה, במאתיים השנה האחרונות התפתחו שתי גישות מחקריות לסיפור. הגישה הראשונה, הנקראת גישת הארכיאולוגיה המקראית, סוברת שהסיפור מבוסס על אירוע אמיתי ואת מעשי הניסים ניתן להסביר בתופעות טבעיות. הגישה השנייה שניתן לכנותה גישת ה"זיוף/יצירת מיתוס מכונן", סוברת שמדובר בסיפור שהומצא בערך המאה השמינית לפנה"ס בידי הממסד המלכותי-דתי בירושלים בתקופתו, וכי עם ישראל התגבש בסוף האלף השני לפנה"ס בארץ ישראל (כנען) מתושביה המקומיים.

פרופ' ישראל פינקלשטיין עומד בראש הטוענים שיציאת מצריים וכיבוש כנען, אינם אלא "מיתוס מכונן". לגישתם מסייעת העובדה שלא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מ-40 שנות הנדודים בסיני. קבוצה כה גדולה של נוודים, שהתנהלו לאט, היו אמורים להשאיר מטבעות, חרסים, קברים ואף שרידי מחנות. לא נמצא דבר מכל אלו. לעומתו טוען ד"ר יצחק מייטליס, שנוודים, גם אם הם קבוצה גדולה, אינם משאירים עקבות ארכאולוגיות <ref>ד"ר יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך - על מקרא וארכאולוגיה, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2006. ראה באתר דעת</ref>.

פרופ' עמיחי מזר סבור שישנה התאמה בין הממצא הארכאולוגי לתיאור המקראי של תקופת ההתנחלות וכיבוש הארץ.תבנית:הערה ישראל קנוהל סבור כי אירוע כיציאת מצריים אכן התחולל אך בצורה שונה מהמתואר בסיפור המקראי.

פרופ' (בגמלאות) קנת קיצ'ן (Kenneth Kitchen) טוען בספרו "על אמינות הברית הישנה" (On the Reliability of the Old Testament) שמחברי הסיפור המקראי אמנם חיו בתקופה המתוארת, והאירועים המתוארים התרחשו במציאות, והוא מביא לכך ראיות מעניינות. למשל, לדבריו מידע שנמצא בתורה לא היו ידוע לבני תקופות מאוחרות יותר, והתגלה שוב רק במחקר המודרני. <ref>K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids, Eerdmans, 2003.</ref>

בהקשר זה הוצעו מספר תאוריות שטרם נמצא להן ביסוס מדעי. תאוריה אחת סבורה כי יציאת מצרים קשורה להתפרצות הר געש בסנטוריני ואף שהיו שתי "יציאות מצרים" בהפרש של 200 שנה זו מזו. בין התומכים בתאוריה זו ברברה סילברטסן מאוניברסיטת שיקגו, בספר "The Parting of the Sea" בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון <ref>תבנית:הארץ</ref>

השפעה

על צדו האחד של השטר מופיע דיוקנה של גולדה מאיר, ועל צדו השני מופיעה הכתובת איתה הגיעה לברית המועצות כשגרירת ישראל הראשונה: "שַלּח את עמי" (שמות ט' א').

יציאת מצרים כמיתוס מעצב של עם ישראל

יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. חלק גדול ממצוות הדת היהודית, כגון שלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות; המצוות הקשורות בגרים (תושבים זרים);ואפילו מצוות השבת, נובעות מיציאת מצרים או קשורות אליה בתורה או בתורה שבעל פה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, בהלכה, בתרבות ובהשקפה היהודית.

גם הסוברים כי יציאת מצרים לא התרחשה בפועל בצורה שהיא מתוארת במקרא, מסכימים שיש לה משקל רב בכינונה של האומה. וכך תיאר זאת אחד העם במאמרו "משה": תבנית:ציטוטון

יציאת מצרים כמודל השראה אוניברסלי

הרב קוק טבע את הביטוי: "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" והוא ראה בה סמל לניצחון רוח האדם על מעגליות הטבע הדטרמיניסטית של התפיסה המצרית הקדומה, שבה אל השמש והנחש תפסו מקום מרכזי, ושבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. כוחות הטבע חזקים הם ואיתנים, אבל רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם. הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השעבוד וניצול של איש את רעהו.

ואכן יציאת מצרים כמודל וסמל של שחרור עבדים מעונים וחסרי תקוה, היווה לחברות ועמים משועבדים מגדלור של תקווה. בעת החדשה ידוע השימוש שעשו בכך הפוריטנים של מייפלאוור שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, ושראו בחציית האוקיינוס האטלנטי את קריעת ים סוף וב"עולם החדש" את ארץ כנען, העבדים האפריקנים באמריקה שחתרו לחירות ושיויון עם הסיסמה "Let my people go", כמו גם, היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות, עם הארגון "שלח את עמי".

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

תבנית:הערות שוליים

ערך זה מוצג תחת תנאי הרישיון של ויקיפדיה

לקוח מתוך תנאי הרישיון של ויקיפדיה

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים
Google AdSense