הרב עובדיה יוסף

מתוך בחדרי פדיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב עובדיה יוסף (נולד בי"א בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, בגדאד) הוא תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי הראשון לציון בשנים 1973 - 1983, ומנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס מיום הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970)תבנית:הערה, ופרס הרב קוק לשנת תשי"ד. נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים כיום ומכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".

הרב יוסף שואף ליצור קודקס תורני אחיד לכל העדות בישראל, הכפוף לפסיקה ההלכתית של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. הפרויקט ההלכתי שלו הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור על מנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם פרויקט חברתי, שבמסגרתו הוא מבקש לקומם את מעמדם של בני יהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שהוא טוען כהגמוניה האשכנזית-תורנית.

תוכן עניינים

ביוגרפיה

ילדותו ונערותו

נולד בי"א בתשרי תרפ"א בבגדאד כבכור ליעקב עובדיה וג'רג'יה.<ref>מרבית יהודי עיראק נקראו בשמם ובשם אביהם ללא המילה "בן". מסורת זו לא נמשכה בארץ ישראל, כך ששם האב הפך לשם המשפחה. שם משפחת יעקב עובדיה שעלתה ארצה היה לכן עובדיה, וזה גם היה שם משפחת האישה והילדים. אחיו של הרב עובדיה יוסף, למשל, נקרא נעים עובדיה. שמו הפרטי של הרב הוא "עובדיה יוסף". עם הזמן הפך שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ראו על כך אצל אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007.</ref> נקרא בשם 'עובדיה' על שמו של רבי עבדאללה סומך ו'יוסף' על שמו של רבי יוסף חיים. ב-1924<ref>מקורות אחדים מציינים שעלה ב-1923, בהיותו בן 3. ראו: נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד. וכן: רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.</ref>, כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף זהב וכסף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, ויוסף נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. מנעוריו התבלט בגאונותו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב כבר בגיל תשע, בשולי הספר "ראשית חכמה" (של הרב אליהו די וידאש).<ref>בפתיחה כתב: "בהיות שהייתי בן תשע שנים השמעתי לרב הגאון הגדול מעוז ומגדול כבוד קדושת שם תפארתו ר' שלמה עבו שליט"א ולרב הגאון ר' עמרם בלוי את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, מכות, וגם גמרא מסכת בבא מציעא פרק שניים אוחזין בטלית, ופרק אלו מציאות והמפקיד והזהב - בעל פה, לכן נתנו לי הספר הזה במתנה כדי ללמוד בו ואנוכי הדל העירותי כאשר השיגה ידי". מובא אצל בנימין לאו, 'ממרן עד מרן'.</ref> התחנך בתלמוד תורה "בני ציון", שבשכונת הבוכרים, ובגיל 12 (תרצ"ג) עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו.<ref>בחיבור נוסף שכתב באותה שנה הוא חתם עבדי' יוסף בן יעקב יצ"ו, יבי"ע אומר. יבי"ע הם ראשי התיבות של שמות במהופך, ו"יביע אומר" הוא שמה של יצירתו ההלכתית המרכזית (מתוך הפסוק "יום ליום יביע אומר").</ref> בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.<ref>אחד מהסיפורים סביב הרב יוסף מדבר על כך שהוא נאלץ לעזוב את הישיבה כדי לעזור לאביו בחנות המכולת. הרב עטייה (ועל פי גרסה אחרת: תלמידים ששלח) הגיע למכולת וביקש מאביו שיחזירו לישיבה בשל כוח הלימוד שלו. ראו: בנימין לאו ממרן עד מרן, ולגרסה אחרת, ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה.</ref>

בהיותו בן 17<ref>בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. לגרסה המקדימה את התחלת מתן השיעורים מגיל 16, ראו: נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד</ref> נשלח על ידי הרב עטייה, להעביר שיעור יומי לבעלי בתים בבית כנסת של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו הקאנוני של רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על הבן איש חי וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של הבן איש חי עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, דוגמת הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), אף גערו בו במשך השנים בשל כך. הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר החל להעלות על הכתב את השגותיו על הבן איש חי, אולם החל לפרסם את הכרך הראשון בסדרה ("הליכות עולם") רק מ-1998. עד עתה יצאו 8 כרכים בסדרה<ref>בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005 </ref>

בגיל 20 הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ומ-1945 עד 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של ר' אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב.<ref>ר' פטאל, שהיה איש מיוחס, לא היה מאושר בתחילה משידוך זה, מאחר שמשפחתו של הרב יוסף הייתה ענייה ולא מיוחסת. אבל לבסוף התרצה.</ref> בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.<ref> נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד</ref>

שהותו במצרים

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין.<ref>קימי קפלן בהחרדיות המזרחית והדת העממית: שני מקרי מבחן בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006, כותב (הערה 19): "שוררת אי בהירות באשר להגדרת מעמדו של הרב יוסף במצרים: האם היה רב ראשי או סגנו של הרב נחום אפנדי; שוררת אי בהירות גם באשר לתפקידו: אב בית דין או דיין במקום דיין אחר שעזב את מצרים".</ref> במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, וביניהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו (למשל, יחסו לחילונים). שהותו "במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם הוא סובל, ואשר החמירו עם השנים",<ref>קימי קפלן, 2006. החרדיות המזרחית והדת העממית: שני מקרי מבחן בתוך אביעזר רביצקי (עורך) ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 443-483.</ref> דבר אשר מצריך ממנו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.

דיין בפתח תקווה ובירושלים

מששב לארץ ישראל ממצרים, למד במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951-1952, 1957-1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו בן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה. פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.

בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות אותן הקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר"תבנית:הערה. יצירה זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).

בשנים 1958-1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.

רב ראשי לתל אביב

בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית (כפי שזו באה לידי ביטוי, למשל, אצל הרב עוזיאל) לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר.

רב ראשי לישראל

הרב עובדיה יוסף בתפילת שחרית

בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. <ref>הפרדס כסלו תשל"ג, עמוד 28</ref> התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי.<ref>בנימין לאו, ממרן עד מרן מתאר זאת כך: "הדימוי הקרוב ביותר לטיב היחסים בין שני אישים אלו הוא יחסי שאול ודוד: תערובת של קרבה גדולה עם קנאה שמביאה לשנאה".</ref> לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות תורה שבעל פהתבנית:הערה (פסק ברוח זו עוד בטרם הגיע למשרת הרב הראשי); קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשהיה שותף להכרזה עליהם כמתים שמקום קבורתם לא נודע.

בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.<ref>שמות שניים מספריו החשובים של הרב יוסף לקוחים מתהילים, יט', ג': "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת".</ref>

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו כדיין, החל לפעול גם כנשיא "מועצת חכמי התורה", שהנחתה את מפלגת ש"ס. כנגד מצב זה, של פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, הגישו חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתירות לבג"ץ, אשר קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות פסק דין זה פרש מתפקידו כדיין, בספטמבר 1986.

מנהיג ש"ס

לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.

החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומם של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם".<ref>אביעזר רביצקי, 2006. מבוא, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד, עמ' 12</ref>

התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", מעוררות לעתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך: עובדיה יוסף#הרב יוסף כדרשן) פעמים רבות גישתו הפוליטית מובאת בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית מובעת בקונטרס עונג שבת המצורף לעיתון יום ליום מדי שבוע.

יחסיו עם מתנגדיו

התייחסותו למנהגי העדות בישראל

הרב עובדיה אינו נרתע מלמתוח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שאינם מתאימים לדעתו להלכה. באחת מדרשותיו אמר כי הרב שלום משאש סיפר לו שהנשים היהודיות במרוקו "לא ידעו כלום. אוכלות ושותות כמו בהמה". זאת משום שהן חותנו בגיל צעיר, לא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו לברך. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר: תבנית:ציטוטון.תבנית:הערה

התייחסותו לחולקים עליו

הרב יוסף הוא יוצר תורני פורה, שכבר פרסם למעלה מ-40 ספרים, ובתוך הדיונים ההלכתיים המופיעים בהם נכללות התייחסויות תקיפות שלו למתנגדיו. על הרב אליהו תופיק כתב הרב יוסף בספרו 'יביע אומר': "אברך אחד... לא זכה לשמש כל צרכו, שיצא בספרו 'קול אליהו' לחתור אחר ספרי 'יביע אומר' אשר טפחתי ורביתי בעמל ויגיעה והוא כאפרוח שלא נפתחו עיניו... נער בער... כל מה שכתב האברך הנ"ל דצווח ככרוכיא על דברינו, דבריו מהבל ימעטו ובמקום שעמד לא ישב... והוא כמתלהלה היורה זקים".

בספרו "חזון עובדיה - חנוכה", מכנה הרב יוסף את הרב יצחק ברדא, יהודי שעבר את שנתו הששים, בכינוי "אברך צעיר" משום ש"הרהיב עוז לצאת נגד מרן והאחרונים". הקצף על הרב ברדא יצא בשל העובדה שחלק על פסיקת הרב יוסף כי מועד הדלקת נרות חנוכה הוא ב"צאת הכוכבים". בסיום הקטע החריף כותב עליו הרב יוסף: "וידעתי בני ידעתי כי הנ"ל עומד במרדו וממשיך לפסוק גם בעניינים אחרים נגד פסקי מרן השולחן ערוך, וכל יראי ה' יתרחקו מהוראותיו". לתואר "אברך אחד" זכה גם הרב יצחק רצאבי, מהרבנים התימנים בישראל: "והנה גם הלום ראיתי לאברך אחד בשם ר' יצחק רצאבי... שמכרכר בכל עוז להחזיק במנהג שנהגו קצת מיוצאי תימן".

גם על ידידו הקרוב וחברו משנות הנעורים בישיבת פורת יוסף, הרב בן ציון אבא שאול, כתב הרב יוסף: "ונוראות נפלאתי על מה שכתב ידיד נפשי... ועשה עצמו שלא ידע את יוסף... ושרא ליה מריה (-יסלח לו אלוהים)... וכל פלפולו של האור לציון אין לו שחר, והוא כדמעייל פילא בקופא דמחטא (-מכניס פיל בחור של מחט)".

עם הרב מרדכי אליהו היו לו חילוקי דעות בתחומי ההלכה. הם היו מיודדים בצעירותם כשלמדו בישיבת פורת יוסף, ולימים ישבו יחדיו בבית הדין הגדול, אך מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו "חזון עובדיה - ט"ו בשבט" הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק הלכה של הרב אליהו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה סמוכה להוצאת הספר חזר הרב ותקף את הרב אליהו באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה - זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה".<ref>תבנית:Nrg</ref> עם זאת, הרב אליהו כיבד מאוד את הרב עובדיה.תבנית:הערה

בשנת 1990 התייחס הרב עובדיה בביקורתיות מסוימת כלפי הרבי מליובאוויטש.<ref>דברי הרב עובדיה יוסף על הרבי מליובאוויטש</ref>

גישתו ההלכתית והשקפת עולמו

מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה

במטבע הלשון אותו הרב יוסף מקפיד לחזור ולומר, "להחזיר עטרה ליושנה", מקופלת בקשתו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל. וכך כתב על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף:‏‏<ref>‏(תשל"א, עמ' רז)‏</ref>

ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (...) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (...) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו.

בהקשר לגישתו המטא-הלכתית של הרב יוסף, החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלה למי הוא מכוון את הדברים ומהי פרשנות מעשיו.

הרב רצון ערוסי טוען כי הרב יוסף מבחין בין הרצוי למצוי. לטענתו, הרב יוסף מבקש לשמר את הפסיקה ההלכתית על פי רבי יוסף קארו עבור הספרדים, כאשר שאיפתו האוטופית למען אחדות ישראל כוללת בתוכה גם את יהודי אשכנז: "רצוי הוא אחדות ישראל, אשר תושג על ידי פסיקה אחידה. פסיקה אחידה תושג לדעתו על ידי התלכדות סביב מנהג ארץ-ישראל, שלדעתו הוא מנהג יהודי ספרד לפסוק כרבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. אולם המציאות לפי שעה שונה. כל עדה שומרת על מנהגיה, ולכן יש לפסוק לכל עדה לפי מנהגיה. אך מאחר שלדעתו מסתמנת מגמה של השלטת הפסיקה האשכנזית, הוא קורא בקול גדול להציל ולשמר את הפסיקה הספרדית".<ref>רצון ערוסי. תשמ"ז. התנגשות הדינים בפסיקת ההלכה הבינעדתית בישראל, עבודה לשם תואר דוקטור בפילוספיה, בר-אילן.</ref>

צבי זוהר סבור כי הרב יוסף נוקט באותה גישה ציונית של כור היתוך, בכך שהוא מבקש לאחד את המנהגים השונים של כל העדות בארץ ישראל - ספרדים ואשכנזים כאחד. ההבחנה שעושה צבי זוהר הוא בין ארץ ישראל ובין חו"ל, כאשר לדידו, הרב יוסף מבקש להחיל על כל יושבי ארץ ישראל את פסקי רבי יוסף קארו. בכך, לדברי זוהר, מבטא הרב יוסף גישה אנטי-גלותית ואנטי-קולוניאליסטית,<ref>כוונתו של צבי זוהר היא, שהרב יוסף דוחה את המסורות, הספרדיות והאשכנזיות, שמביאים איתם העולים לארץ ישראל. בכך טוען הרב יוסף בעד ה"ילידיות" ונגד הקולוניאליזם ההלכתי של אלה שמקרוב באו; בעד ההלכה של ארץ ישראל (רבי יוסף קארו) ונגד הניסיון הקולוניאליסטי להחדיר לארץ תרבות הלכתית זרה למקום ולכפות אותה על תושבי המקום </ref> המבקשת להסיר מהעולים לארץ את מנהגי אבותיהם, שסטו, לדעתו, מהדרך הנכונה, דהיינו, מדרכו של רבי יוסף קארו. זוהר משווה בין הרב יוסף ובין רפורמטים כגון יאן הוס, מרטין לותר ומוחמד עבד אל-והאב, וטוען כי השקפת עולמו של הרב יוסף היא השקפה דתית רסטורטיבית-רפורמיסטית. לטענתו של זוהר, יש בהשקפת עולמו של הרב יוסף היבט אסכוטולוגי בכך שהוא מתייחס ל"החזרת עטרה ליושנה" כדרך הבלעדית למימושה של "אחדות ישראל" באחרית הימים, כפי שניבא הנביא יחזקאל. זוהר מצביע על כך שהרב יוסף קרוב מחד לגישת החרדים האשכנזים, המעדיפים את המילה הכתובה (במקרה שלו, השולחן ערוך והרב יוסף קארו) על פני המנהג (מנהגים מקומיים שהביאו איתם העולים מארצות האסלאם). מאידך, הרב יוסף רחוק מהחרדים האשכנזים, בכך שבשונה מהם הוא מתנגד לפסיקה מחמירה ומעדיף לפסוק לקולא, ובכך שהוא "אינו פוסק בעבור קבוצה סגורה בלבד, אלא מבקש לעצב נורמות ודרכי התנהגות בעבור הציבור כולו".<ref>צבי זוהר. "להחזיר עטרה ליושנה" - חזונו של הרב עובדיה. 2001. בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 199</ref> זוהר סבור כי עמדתו התקיפה והגאה של הרב יוסף "אינה הגישה התורנית הספרדית האותנטית בה"א הידיעה, אלא השקפת עולם ספרדית מסוימת, אשר לא הייתה בנמצא בניסוח ובהדגשים אלה עד שעוצבה כך על ידי הרב עובדיה עצמו".<ref>צבי זוהר. תשס"א. האירו פני המזרח. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 351.</ref> הוא מסכם ואומר: "ניתן לומר כי גישתו ועמדותיו משקפות ביטחון עצמי רב, עצמאות, מקוריות, רדיקליות ונועזות רבה. במידה לא פחותה הן פורמליסטיות, פטרנליסטיות ומוניסטיות. יש בעמדותיו פן חרדי, פן רפורמיסטי ופן ארץ-ישראלי. הוא מציב חזון של אחדות כל ישראל בארץ ישראל תחת דגלה של ההלכה הארץ-ישראלית האותנטית; אבל הוא מוכן לוותר לשם כך על רב-גוניות שמקורה בעושר תרבויות ישראל המסורתיות בקהילות הגולה, על פלורליזם הלכתי ועל התחדשות החשיבה ההלכתית מתוך שיח ושיג עם מרן, אך בלא קבלת פסקיו כסופיים וכנצחיים מבחינת ההלכה".<ref>צבי זוהר. "להחזיר עטרה ליושנה" - חזונו של הרב עובדיה. 2001. בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 209</ref>

גישה מחקרית נוספת היא של בנימין לאו, אשר אינו מסכים לטענה שגישתו של הרב יוסף היא כמו ציונית המבקשת לאחד את כל מסורות הפסיקה בארץ ישראל. לטענת לאו, הרב יוסף סבור כי הספרדים בגלויות השונות קיבלו בעבר את פסיקותיו של רבי יוסף קארו, אלא שחלק מהקהילות זנחו את הוראותיו עם השנים. כעת מששבו לארץ ישראל, בה רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא, על הספרדים לשוב ולקיים את פסיקותיו. לטענת לאו, הרב יוסף מכוון בפסיקותיו רק לספרדים ולא לאשכנזים, מאחר שהאחרונים מעולם לא קיבלו את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. הרב יוסף פועל, אם כן, בשתי חזיתות: האחת, מול האשכנזים, המבקשים לעצב חזית אחידה, אך כזו שתשנה את מנהגי הספרדים לאלה של האשכנזים; והחזית השנייה, מול הקהילות הספרדיות השונות, כדי לאחד את המנהגים סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו.<ref>בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005</ref>

אריאל פיקאר סבור כי גישתו של הרב יוסף היא "תגובת נגד לאוריינטליזם האשכנזי, החילוני-ישראלי והדתי-רבני כאחד".<ref>אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמ' 49</ref> לטענתו, הרב יוסף מציג את "הספרדיות" כיחידה אחת, בניגוד לתפיסת הממסד האשכנזי הרואה בספרדים "עדות מזרח". כך שבניגוד "לתפיסה האשכנזית-ישראלית של ראשית ימי המדינה, שראתה ב"עדות המזרח" ציבור נחשל, 'טעון טיפוח', שיש להעבירו בכור ההיתוך הישראלי ולהופכו למודרני, מבקש הרב יוסף לראות באותו ציבור, המורכב מעדות שונות, קבוצה אחת ששבה ומתהדרת בעטרת המסורת שלה".<ref>אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמ' 50</ref>

כך או אחרת, מסכימים החוקרים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא [=ואין זה נכון], שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי [=היו כפופים] לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף [=היה כפוף] להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת [=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך] על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו.‏‏<ref>‏(יביע אומר, ו', או"ח מג)‏</ref>

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים זכתה לביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בהקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בהקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה. על אף הביקורת, כמעט כל מחבר ספר או חוברת עושה מאמץ כדי לקבל את הסכמתו של הרב יוסף, אפילו אם הטקסט מכיל ביקורת על פסיקותיו.<ref>בנימין לאו. 2003. תמורות בעולם ההלכה הספרדי, בתוך חרדים ישראלים - השתלבות בלא טמיעה?. מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד: ירושלים. עמ' 11-30. </ref>

כוח דהיתרא עדיף

אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף הוא בנקיטת הגישה של כוח דהיתרא עדיף, לפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא. הרב יוסף רואה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא הרב יוסף את דברי החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים".<ref>אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמ' 91</ref> הרב יוסף מעלה על נס עיקרון זה והפכו לאידאל, עד כדי כך שאם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי".<ref>צבי זוהר. תשס"א. האירו פני המזרח. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 343</ref>

לדעתו של הרב יוסף, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מיראת ההוראה שלהם, הנובעת מכך שאינם בקיאים מספיק בש"ס (משנה, תלמוד) ובפוסקים. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:

אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה.<ref>בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 94</ref>

לדעת הרב יוסף, פסיקה מחמירה היא פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי ("דור החופש והדרור"), שהחמרה היתרה עלולה להביאו לזנוח כל פרטיקה דתית: "ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה" (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך מבטא הרב יוסף גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל.<ref>אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. וראו גם: פישר, שלמה וצבי בקרמן (2001). "כנסייה" או "כת"? בתוך: פלד, יואב (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: ידיעות אחרונות. ע"מ 321-342</ref>

מפסיקותיו המקלות

התיר את מכירת הקרקעות לגוי בשמיטה, היתר הידוע בשמו היתר מכירה. תשובתו הובאה באריכות בילקוט יוסף שביעית מהדורת תש"ס עמ' תרלט.

התיר לאשה ללכת בלי גרביים ברשות הרבים: בספר "אוצר דינים לאשה ולבת" (פרק ס' אות ד' בהערה, מהדורת תשס"ה עמ' תשפ"ה): של הרב יצחק יוסף, הביא פסק הלכה מהרב עובדיה יוסף המתיר לאשה ללכת בלי גרביים "ובתשובה כתב יד לאאמו"ר שליט"א האריך בזה, והעלה דבוודאי ראוי ונכון לכתחילה ללבוש גרביים בכל אופן, ומכל מקום המקילות בזה מסיבה שהיא, יש להן על מה לסמוך".

התיר לשמוע שירת אשה דרך רדיו או תקליט וכדומה, כשהשומע אינו מכירה: ראה שו"ת יביע אומר חלק א' או"ח סי' ו'). ובשו"ת יביע אומר חלק ט' (או"ח סי' ק"ח אות מ"ג) חזר והתיר גם למי שראה תמונתה: "ומה שכתבתי שם (ביבי"א הנ"ל) שאם ראה אותה בתמונה גם כן אסור, אינו מוכרח, שיש לומר דהא דאמרינן בתענית (ה:) האומר רחב רחב מיד נקרי, "ביודעה ומכירה", זהו רק כשראה אותה בחיים חיותה במלוא קומתה, וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים בספר בן יהוידע (תענית ה:), שאם ראה אותה בצורה ותמונה בלבד, אין לחוש. ואף לגבי השומע קולה, והכירה בתמונה בלבד, אין לחוש" דברי הרב יוסף.

התיר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע: ראה שו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סי' ד'. מתוך תשובתו שם: "ראוי להחמיר בדבר כל שיש אפשרות להקים בית ספר נפרד, הא לאו הכי יש להקל בשעת הדחק בקטנים וקטנות ללמדם במחלקה אחת, וכל זה בקטנים ביותר שאין להם יצה"ר כל כך. אבל בילדים שהם עכ"פ למעלה מגיל תשע בוודאי שיש להחמיר בכל אופן".

התיר לאשה נשואה לגלות משערות ראשה כאצבע אחת או שתיים: ראה שו"ת יביע אומר חלק ד' סי' ג'. מלשונו שם: "הנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן על מה שיסמוכו". וכן כתב בנו הרב יצחק יוסף בספר "אוצר דינים" (עמ' תשע"ז בהערה): "לעניין שיעור השיער שמותר מן הדין לגלות מלפנים על הפדחת או הצדעיים, מרן אאמו"ר שליט"א מורה ובא שהוא כשיעור ב' אצבעות לערך (כארבעה ס"מ), ונכון יותר כשיעור אצבע אחת בלבד".

התיר לרווקות ללכת בשערות סתורות (שיער שאינו אסוף), ראה שו"ת יביע אומר (שם). מדבריו שם: "וראיתי להישועות יעקב... אף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן על מה שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפירוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה יש לומר שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

התיר לנשים אלמנות וגרושות ללבוש פאה נכרית ככיסוי הראש: ראה שו"ת יביע אומר (שם). מדבריו שם: "עכ"פ כאן [בפאה נכרית] שאף בנשואות יש מקילים, גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה".

מדיניות הרע במיעוטו

הרב יוסף מבקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה".<ref>אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 95</ref> ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר וחלב;‏‏<ref>‏(יביע אומר, ד, יו"ד ז)‏</ref> שחיטה של עוף שיש בו חשש טריפה (יביע אומר, ו, יו"ד ג); לבישת מכנסים אצל נשים.‏‏<ref>‏(יביע אומר, ו', יו"ד יד)‏</ref>

העלמת עין

הרב יוסף בוחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד עם תופעות החורגות מההלכה, במקרים בהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקויים ההלכה בכלל. במקרים אלה הרב יוסף מנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה;‏‏<ref>‏(יביע אומר, ב' יו"ד יג)‏</ref> ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי;‏‏<ref>‏(יביע אומר, ז או"ח טו)‏</ref> שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער.‏‏<ref>‏(יחוה דעת, ב, טז)‏</ref><ref>אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 110-114</ref>

סיני עדיף

הרב יוסף מדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, השמה דגש על בקיאות ולא פלפול. כמו כן הוא מעדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר:

המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף.<ref>בנימין לאו, אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי בתוך שלמון יוסף, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים) אורתודוקסייה יהודית - היבטים חדשים. הוצאת מגנס: ירושלים. עמ' 518-519</ref>

לטענתו של הרב יוסף, ההתרכזות בפלפול על חשבון הבקיאות מביאה לידי חוסר ידע, דבר המוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך ולהקל.

יחסו לקבלה

הרב יוסף מייחס חשיבות מעטה יחסית בפסיקתו לזוהר ולכתבי הקבלה. הוא משתדל להיצמד לפסיקותיו של רבי יוסף קארו שמיעט לשלב את הקבלה בהלכה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול הפוסקים ומכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודוחה את הפסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה של רוב הפוסקים הספרדים מאז האר"י. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י", סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר: {{ציטוטון|...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל?.‏‏<ref>‏(יביע אומר, חלק ב' אורח חיים סימן כה)‏</ref>. עם זאת, במקרים שבהם התקבלה דעתו של האר"י בתחום התפילה וכדומה הוא מקבל זאתתבנית:הערה.

הרב יוסף פוסק כי יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר כלל, הוא עדיין יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות (כאלף שנה בין תקופת רבי שמעון בר יוחאי שלו מייחסים את הזוהר ועד פרסומו בידי רבי משה די לאון)תבנית:הערה.

יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראות האר"י ובעקבות כך לפסקי הבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת בינו ובין חלק מיוצאי ארצות האסלאם בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

יחסו לתורת ר' נחמן מברסלב

באחד משיעוריו הביע את הסתייגותו מספרי ר' נחמן מברסלב, מחוללה של חסידות ברסלב. לדבריו הוא אינו לומד ספרים אלה, שתוכנם אינו פסקי הלכה אלא הגיגיםתבנית:הערה.

יחסו למנהג ולמסורת

הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ואינו נותן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים היטב על אדני ההלכה. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה - עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן יוצאים ידי חובה, קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). נסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים עממיים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב יהושע מאמאן, הרב אליהו רחמים זייני והרב שלמה טולידאנו. זה האחרון פרסם בשנים תשס"ב ותשס"ה את "דברי שלום ואמת", קונטרס בן שני חלקים, המבקש להגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.

יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה

לרב יוסף יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה".<ref>בני לאו, היחס למדינת ישראל ולאזרחיה בכתבי הרב עובדיה יוסף, בתוך אביעזר רביצקי (עורך) ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים. עם עובד: תל אביב. עמ' 284-326 </ref> בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות הוא טוען שאירע נס לעם ישראל, אך מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, אין לברך הלל עם ברכה. טענה נוספת של הרב יוסף היא שעל הנס להיות מחוץ לטבע (כמו, למשל, קריעת ים סוף), ומאחר שמלחמות ישראל אינן מחוץ לטבע, שכן אלה טבען של מלחמות, שמנצחים בהם לפעמים, אין לקבוע הלל עם ברכה. בתשובתו הוא אינו מתנגד לקביעה שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה", אלא סבור שאנו בתחילת הדרך לגאולה ולנחלה, ולכן אין לחייב לגמור הלל עם ברכה. הרב יוסף פוסק, אם כך, "שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם".‏‏<ref>‏(יביע אומר, ו או"ח יא)‏</ref> עמדה זו ניצבת, בקווים כלליים, בין עמדת הציונים הדתיים המחייבים אמירת הלל, ובין עמדת החרדים שבכלל אינם אומרים הלל.

לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב הרב יוסף בראיון עיתונאי:

אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי - תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהן. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?"<ref>מתוך מעריב, 6 בדצמבר 1992. הובא אצל: רוני באום-בנאי. 2001. תנועה חרדית-ציונית? בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 212-213 </ref>

בני ישיבות ושירות צבאי

הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה"תבנית:הערה. עם זאת, הוא אינו סבור שבחורי ישיבות צריכים להתגייס לצבא והוא מדריך את שומעי לקחו להישאר ללמוד בישיבה. הוא השמיע בפומבי ביקורת נוקבת ביחס להצעה לגייס בחורי ישיבות לתקופה קצרה. עם זאת, בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדיתבנית:הערה.

נכדו של הרב יוסף מצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל בכך שבכל פתיחת ההיכל הרב מברך "מי שבירך" לחיילי צה"ל.‏‏<ref>‏אתר "הלכה יומית".‏</ref> בנו של הרב יוסף, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל בקבע כרב צבאי במשך כ-13 שנה.

היחס לחילונים

הרב יוסף מרבה לכנות את המצב העכשווי - "דור החופש והדרור". ביטוי זה בא לבטא מציאות מודרנית של קהילה יהודית אשר איננה מחויבת להלכה, והסמכות הרבנית איבדה ממרכזיותה. במציאות זו הרב יוסף עורך הבחנה בין חילונים להכעיס, ובין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, עמדה אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה:

וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה.‏‏<ref>‏(יביע אומר, יו"ד סימן יא, עמ' קצז)‏</ref>

את ה"מסורתיים" מבקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו.‏‏<ref>‏(יביע אומר, א יו"ד א)‏</ref> פסיקה זו מבחינה בינו ובין הפוסקים החרדים אשר בניגוד אליהם, הרב יוסף מגלה מוטיבציה לקרב את הרחוקים מקיום תורה ומצוות.

יחס עוין יש לרב יוסף כלפי החילונים שהם נעדרי אמונה לחלוטין וזנחו לגמרי את קיום התורה והמצוות, וגם כלפי אלה שמעבירים ביקורת על החרדים, עליהם אמר:

תבנית:ציטוטון<ref>נחמיה שטרסלר, גם אותי מותר להרוג?, בעיתון הארץ</ref>.

היחס למערכת החוק

הרב יוסף מתנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. התנגדותו תואמת את עמדת הרבנות החרדית בישראל וגם זו של חלק מרבני הציונות הדתית (דוגמת הרב הרצוג והרב יעקב אריאל) הרואה בהליכה למערכת המשפט הישראלית איסור מדאורייתא. הרב יוסף כתב: תבנית:ציטוט הרב יוסף נמצא בקרב המחנה הרבני המתון בהחילו על המקרה הישראלי את הכלל דינא דמלכותא דינא, ומכאן שאסור להעלים מס וכיוצא בזה. אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא אינו מתיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.

בפברואר 1999 התבטא הרב יוסף בחריפות נגד בית המשפט העליון:

אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 8-7 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו.

בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה שיורה להעמיד לדין את הרב יוסף. בג"ץ דחה את העתירה,‏‏<ref>‏פסק דין בג"ץ 3087/99‏</ref> בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת חריפה על דבריו של הרב יוסף. הנשיא אהרן ברק כתב בפסק דינו: תבנית:ציטוט

הרב עובדיה יוסף כדרשן

הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים

הרב יוסף מחשיב מאוד את הפעילות הדרשנית ומצטיין בה. הוא רואה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך אותו הוא מחשיב במיוחד. הרב יוסף הוא בעל כושר רטורי רב רושם, ויש ביכולתו לשאת דרשות בעלי אופי שונה לקהלים שונים. הוא מרבה לדרוש בהזדמנויות שונות, חלקן קבועות. עד לפני מספר שנים היה הרב יוסף מעביר באופן קבוע ובמשך שנים רבות שיעור בבית הכנסת "היזדים" הממוקם בשכונת הבוכרים שבירושלים. כיום, בעקבות גילו המבוגר הוא עורך את השיעור בבית הכנסת מתחת לביתו. השיעור במוצ"ש מתעסק ברובו ברובד ההלכתי ובאופן טבעי הנושאים בו הם לפי מעגל השנה ובהתאם לחגים. בערבי שבת בבית הכנסת בו הוא מתפלל מעביר דרשות בפרשת השבוע. שיעור נוסף קבוע שיש לרב, מתקיים בימי שלישי, גם הוא משודר בלוויין מבית הכנסת שמתחת לביתו. בשונה מהשיעור במוצ"ש שהוא הלכתי, השיעור ביום שלישי הוא מכוון לחלק האגדתי.

דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן משודרות באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זוכות הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה מאופיינות לעתים בלשון בוטה וחריפה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ומעוררות לעתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית‏‏<ref>‏הרב עובדיה: כל ההתבטאויות, אתר ynet מתאריך 15.6.2000‏</ref>. במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל באנה בראש יפול ולא יקום" ולאחר מכן התנצל על כך.<ref>אפרת פורשר ואבישי בן-חיים, "הרב עובדיה יוסף רק ייחל למותו של שרון", nrg, 9.3.2005</ref> היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה ולא לקריאה לאלימות.‏‏ גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה,‏‏<ref>‏היועץ תקף את דברי הרב יוסף על השואה, אתר ynet מתאריך 6.9.2000‏</ref> זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים", או על חללי צה"ל - דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה‏‏<ref>‏סערת עובדיה: "חיילים נהרגו כי לא שמרו מצוות", אתר ynet מתאריך 27.8.2008‏</ref> ועל הרוגי סופת ההוריקן קתרינה.‏‏<ref>‏"ההוריקן – עונש לבוש על שתמך בהתנתקות", אתר ynet מתאריך 7.9.2005‏</ref>

פסקי הלכה

  • התיר נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות התורה שבעל פה<ref>יביע אומר חלק ח, אבן העזר סימן י"ב; מכתב שפורסם אצל: מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 139; הובא גם אצל: בני לאו, 'על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה', בתוך: מרדכי בר-און (עורך), אתגר הריבונות, ירושלים 1999, עמ' 226</ref>.
  • פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא".<ref>דבריו של הרב יוסף בתוך: אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 157</ref> פסיקה זו הייתה ועודנה יוצאת דופן בין פוסקי ההלכה של הזמן הזה. פסיקה זו הובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.
  • התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים.
  • התיר לנשים ללבוש מטפחת לראשן המגלה שתי אצבעות מלפנים, נגד עשרות פוסקים שכתבו בנדון לאסור כליל דבר זה, ונשען על פוסק אחד שהתיר - מהר"ם אלשקר, וגם בדעתו היו שכתבו כי לא התיר כלל באופן זה.
  • הביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותהתבנית:הערה.
  • הביע עמדה עקרונית, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש, תוך שהוא שם לפתחם של המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. כאשר התשובה חיובית, ניתן למסור שטחי ארץ ישראל.<ref>מתוך מאמר שכתב הרב יוסף "מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש", תחומין, י (תשמ"ט) עמ' 47-34</ref>.לפסק הלכה זה הייתה השפעה מכרעת על תהליך הסכם אוסלו, וגיבוי מוסרי למהלך מצד החרדים.‏‏<ref>‏"משנתו המדינית של הרב עובדיה יוסף", אנשיל פפר וניצן חן, הוצאת כתר.‏</ref>
  • תומך בהיתר מכירה בשנת השמיטה,‏‏ תוך הסתמכות על רבנים ספרדים ואשכנזים<ref>‏יביע אומר, ג, יו"ד יט‏</ref>.
  • אסר לומר הלל בברכה ביום העצמאות.‏‏<ref>‏יביע אומר, ו או"ח מא‏</ref> בין השאר נימק את האיסור: "הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה", אך הוסיף "ומ"מ נראה לענ"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם" (יביע אומר חלק ו' או"ח סימן מא).
  • ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראתיהם של הרב יוסף והרב שלמה משה עמאר. הרב יוסף שלום אלישיב מנהיגו הרוחני של הפלג הליטאי, נציגו בכנסת ח"כ משה גפני ויהדות התורה הצביעו נגד ההחלטה. הם טענו שרק מוות לבבי הוא בגדר מוות. חרף התמיכה בחוק, הרב יוסף קרא שלא לחתום על כרטיס אדי‏‏<ref>‏באתר "הלכה יומית".‏</ref>. הרב יוסף לא שינה דעתו משנת תשכ"ז שבה אסר השתלת איברים לחינם אלא במקרה של פיקוח נפש מידי ותוך התייעצות עם גדולי הדור.
  • בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה.‏‏<ref>‏פרסום הפסיקה באתר "ynet".‏</ref> בתגובה פורסמה בשלשת העיתונים היומיים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות.‏‏<ref>‏כתבה על התגובה בציבור הליטאי בעקבות הפסיקה באתר "ynet".‏</ref>. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב יוסף שלום אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים שלום כהן, ראובן אלבז ומשה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות<ref>http://www.ladaat.net/article.php?do=viewarticle&articleid=10589</ref>.
  • זמן כניסת שבת בירושלים - התנגד לקבלת הנוהג של זמן כניסת שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, ודעתו היא כי זו תקנה של הרבנים האשכנזים בירושלים, אך הרבנים הספרדיים קבעו את זמן כניסת השבת כ־20 דקות לשקיעת החמה, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראלתבנית:הערה.

משפחתו

אשתו עד לפטירתה הייתה מרגלית יוסף, בתו של רבי אברהם פטאל. לאחר פטירתה הוקמו בתי ספר וסמינר 'בית מרגלית' על שמה, ברשת מעיין החינוך התורני , וסניף גמ"ח "מרגלית אם בישראל".

ילדיו

  • בתו עדינה בר-שלום - מקימת המכללה החרדית האקדמית הראשונה. בנה הוא בנצי ברשלום, רב ההסתדרות.
  • בנו הרב יעקב יוסף - ראש ישיבת "חזון יעקב". נשוי לנצחיה, בתו של הדיין הרב עמרם אזולאי מבני ברק.
  • בתו מלכה ששון.
  • בנו הרב אברהם יוסף - הרב הראשי של חולון.
  • בתו יפה כהן - שימשה מנהלת הלשכה של אריה דרעי בהיותו שר הפנים.
  • בנו הרב יצחק יוסף - מחבר ספרי "ילקוט יוסף" ועוד, ראש ישיבת חזון עובדיה. בנו הבכור עובדיה יוסף הוא חתנו של הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר.
  • בתו רבקה, נשואה לרב יעקב צ'קוטאי, רב היישוב מודיעין-מכבים-רעות.
  • בתו שרה, תאומתה של רבקה. ציירת. נשואה לרב מרדכי טולידאנו, ראש בית מדרש "יביע אומר" ואב בית דין בירושלים.
  • בנו הרב דוד יוסף - ראש כולל "יחוה דעת", מחבר ספרי הלכה ברורה ורבה של שכונת הר נוף בירושלים.
  • בתו לאה, נשואה לרב אהרן בוטבול, רב אזורי חבל מודיעין.
  • בנו הרב משה יוסף - ראש מכון "מאור ישראל" וראש בד"צ "בית יוסף". נשוי ליהודית, בת הרב אברהם סודרי.

ספריו

ספרים אחרים

  • כף החיים - הרב יוסף השלים את כתיבת הספר (חלק יורה דעה) על פי בקשת משפחתו של המחבר, הרב יעקב חיים סופר.
  • משא עובדיה - ספר שנערך ויצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל את נאומיו של הרב שנאמרו במשך ארבעים וחמש שנה, בכנסים שהיו במוסד הרב קוק.
  • פיתוחי חותם - ספר מפתחות על פי סדר השו"ע לכל ספרי הרב עובדיה יוסף שנתחבר על ידי בית המדרש הספרדי בניו יורק, כעת יצאו שני ספרים, אחד הלכות שבת ואחד הלכות איסור והיתר.

לקריאה נוספת

  • יואב פלד (עורך), ש"ס - אתגר הישראליות, ידיעות אחרונות, 2001
  • רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.
  • ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2004.
  • צבי אלוש ויוסי אליטוב, בן פורת יוסף - חייו, משנתו ומהלכיו הפוליטיים של הרב עובדיה יוסף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2004.
  • בנימין לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
  • אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006.
  • אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007.
  • חיים שמעון רביע, מלך ביופיו, הוצאת מכון ממלכת המזרח ביתר עילית, תשס"ט
  • מעדני המלך, סיפורים מקורות חייו שסיפר בשיעורים, בלשון שבה סיפר, תשע"א

קישורים חיצוניים

אתרים רשמיים

אתרים אחרים

תבנית:מיזמים

כתבות

הערות שוליים

לקוח מתוך ויקיפדיה

ערך זה מוצג תחת תנאי הרישיון של ויקיפדיה

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים
Google AdSense