הגאון מווילנה

מתוך בחדרי פדיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797) נודע בכינויים: הגאון רבינו אליהו, הגאון מווילנה, הגאון החסיד<ref>בעירו וילנא היה נקרא החסיד דקהילתנו, ראה בספר 'מעשה רב החדש'.</ref> ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א. היה תלמיד חכם, פוסק ואיש אשכולות נודע ביותר, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא בכמעט כל המדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו, והעם היהודי מתייחס אליו עד היום באהבה, הערצה וביראת כבוד. היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה, ואף סופר עליו שמיום הגיעו לגיל ארבעים היה מסתפק בשתי שעות שינה ביממה, כאשר את שאר הזמן היה מקדיש ללימוד.

סירב לשמש במשרת רבנות רשמית של וילנה או בכל משרה אחרת, בשל ענוותנותו ובשל רצונו לא להיבטל מלימוד תורה. היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות, שפעלה נגד תנועת החסידות במזרח אירופה.

תוכן עניינים

תולדותיו

הגר"א נולד בט"ו בניסן ה'ת"פ<ref>עליות אליהו, דף כז. ובהערה ב, הוא מוכיח ששנת ה'תפ"ב, שנכתבה בהקדמת בני הגר"א לביאור הגר"א לשולחן ערוך היא טעות דפוס.</ref> (23 באפריל 1720). לפי המסורת הוא נולד בעיר סלץ (סעלץ) שליד בריסק שבליטא שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, אולם יש סברה שנולד בווילנה.

אביו, רבי שלמה זלמן<ref>נפטר כ"ה כסלו תקי"ט.</ref> היה נכדם של רבי משה קרמר שהיה רבה של וילנה<ref>נפטר י"ב חשון תמ"ח, ראה עוד אודותיו בהקדמת ספר ראש יוסף לחתנו רבי יוסף אב"ד סעלץ וטיקטין.</ref>, ושל רבי משה רבקש מחבר הספר באר הגולה ספר מקורות וציונים לשלחן ערוך<ref>ספר באר הגולה דפוס ראשון</ref>.

בגיל 6 אובחן כעילוי, דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה דרוש ופלפול עמוק ששמע מאביו, וכן פלפול שהכין בעצמו<ref>הקדמת בני הגר"א לביאור הגרא לשלחן ערוך.</ref>. גם בספרו שנות אליהו מובא חידוש שאמר בהיותו בן שבע שנים.

למד מספר חודשים בעיירה קיידאן אצל הרב משה מרגלית הידוע בכינויו ה"פני משה" על שם ספרו פני משה שהוא אחד הביאורים היחידים לתלמוד ירושלמי. בגיל תשע החל ללמוד גם קבלה<ref>הקדמת בניו לביאור הגר"א. והקדמתם לספר "פירוש על כמה אגדות".</ref>. בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים.

בהיותו צעיר לימים נישא לחנה (17241772), בתו של יהודה לייב מקיידן. חנה דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימודיו. לאחר מותה בשנת תקמ"ג נישא לגיטל, בתו של מאיר לונץ מחלם שהייתה אלמנה.

בגיל צעיר יצא הגר"א ל"גלות" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם. על פי עדותו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נמצאה חתימתו של הגאון בספרייה הבודליאנית באוקספורד שבבריטניה אולם כיום לא ידוע על כך.

במשך השנים התגורר הגר"א בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם מאוד בהתמדתו העצומה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבע חצאי שעות<ref>הקדמת בניו לשלחן ערוך.</ref>, כשכל עיתותיו מסורים אך ורק ללימוד תורה. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר, כי כאשר עינתה אותו קושיה בלימודו לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

הגר"א נפטר בי"ט בתשרי ה'תקנ"ח (9 באוקטובר 1797) בווילנה שבליטא. תבנית:ציר זמן לרבנים

חשיבותו

רבי אברהם ישעיה קרליץ, החזון איש, כתב עליו כך: "אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו, עזרא, רבנו הקדוש, רב אשי והרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב אחד מהראשונים, מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם"<ref>קובץ אגרות חזון איש חלק א' סימן ל"ב. וכן כתב הכתב והקבלה במכתבו בראש ספר עליות אליהו "הגאון הנורא כאחד מן הראשונים מרן אליהו מווילנא". ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן ל"ז (תלמיד הקצות החושן ואב בית דין סטריי שבגליציה) מנה שורת פוסקים קדמונם וציין "ומהר"א מווילנא אשר כחו כאחד הראשונים". וכעין זה כתב הרב אברהם דנציג בהקדמתו לספר זכרו תורת משה "אנו זכינו לראות בעינינו אדוננו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו, ר' אליהו חסיד, הוא היה עיר וקדיש כאחד מן הראשונים, וכל מדות שמנו חכמים בתלמיד חכם נראה ונגלה לכל שהיו בו, בין בתורה בין ביראה, בין בהנהגותיו, בקיאותו..."</ref>.

דרך לימודו

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף<ref>מחותנו בעל חיי אדם כותב עליו כך: "כל התורה היה ערוך לפניו כשלחן ערוך, עד שאם היו שואלים אותו איזה דבר, היה עונה תוך כדי דיבור, וראה עוד תשובות חוט המשולש לרבי חיים מוולוז'ין סוף סימן י"ז.</ref>. התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל ועוד חכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם הפרשנים רש"י, רא"ש ורי"ף בלימוד ישר המכוון להכרעה ופסיקת ההלכה. הגאון היה מקורי מאוד בפסיקת ההלכה, ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד גם נגד הראשונים והשלחן ערוך או המנהג המקובל.

לימודו מבוסס על חתירה לעומק הפשט מהמקורות, אך גם על שינויי גרסאות בפרט בספרים הפחות שכיחים כמו התלמוד ירושלמי והתוספתא וספרי הזוהר, ועל אף היותו אבי הזרם הליטאי, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה במידת מה מדרכו [1]. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות בעדי נוסח קיימים ומדויקים.

במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. זאת על פי מאמר חז"ל : "מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק. רעיון זה עמד גם בבסיסה של הישיבה ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.

יחסו ללימודי חול ופילוסופיה

קובץ:Euclid Elements Hague 1780.jpg
ספר אוקלידוס (יסודות) שתורגם בעידוד הגר"א

הגר"א תמך בלימוד חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים. בהקדמה לספר "אוקלידוס" (בתרגום לעברית שנעשה על ידי ר' ברוך בן יעקב שיק משקלוב, האג תק"ם - 1780; צוטט בשינויים קלים בהקדמה ל"פאת השולחן") מובא בשמו:

תבנית:ציטוט

על פי עדות של תלמידיו והספרים שנכתבו מפיו, הגר"א היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, בלשנות ומוזיקה, אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו. הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע בהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה<ref>ראו במאמרו של פרופ' שרייבער בד"ד 9 עמ' 5 - 28, ובד"ד 10, עמ' 5 - 16.</ref>.

וכך סיפר על הגר"א רבי ישראל משקלוב: תבנית:ציטוט

בניגוד ליחסו למדעי הטבע, יצא בחריפות נגד הפילוסופיה ולומדיה כגון בספרו אבן שלמה, פרק יא, סי' ד וכך אמר: תבנית:ציטוט

ושם מובא עוד בהערת שוליים, על פיס' זו: תבנית:ציטוט

ביאור הגר"א ישעיה פרק ב' פסוק ו': תבנית:ציטוט

ביאור הגר"א על יו"ד סי' קעט סע' ו ס"ק י"ג תבנית:ציטוט

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית. טענה זו הופרכה לחלוטין במחקרים מקיפים שנערכו בשנים האחרונות <ref>יחיד בדורו, אטקס עמנואל, פרק שני - הגר"א וההשכלה</ref>.

נסתר במשנתו

כאמור כבר בגיל תשע החל הגר"א ללמוד את תורת הסוד.

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא", עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם אבל פסק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

הגר"א כתב פירושים לספרא דצניעותא אותו ראה כספר היסוד של הקבלה, וכן לתיקוני זוהר ותיקוני זוהר חדש, ולשאר חלקי ספר הזוהר, וכן לספר יצירה.

עם זאת, בניגוד למקובלים אחרים, התנגד הגר"א בנחרצות לתופעת המגידים, וגילויים מעולמות עליונים, ולתפיסתו על האדם להשיג הכל בכוחו הוא, הוא גם שלח את תלמידו רבי חיים מוולוז'ין להזהיר את אחיו רבי שלמה זלמן מוולוז'ין שלא יפנה למגידים<ref>הקדמת רבי חיים מוולוז'ין לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא.</ref>.

תורת הגר"א בקבלה, נחשבת לזרם בפני עצמו, ורבים מן המקובלים עסקו בה ופירשו אותה, כמו תלמידו רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, תלמידו רבי משה מטולשין, תלמידו רבי מנחם מנדל משקלוב, ותלמידי תלמידיו רבי יצחק אייזיק חבר, רבי דוד לוריא, רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלב, רבי אליהו מקאליש, וכן רבי שלמה אלישיב בספרו "לשם שבו ואחלמה", ורבי נפתלי הרץ הלוי מיפו, ואחרים. בדורינו עסקו בכתביו רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי שריה דבליצקי, רבי ישראל אליהו וינטרוב, רבי יעקב עדס<ref>דברי יעקב - קבלת הגר"א, חלק א', דברי יעקב - קבלת הגר"א, חלק ב'.</ref>, והרב יוסף אביבי שאף כתב ספר מיוחד לבאר את ייחודיות קבלת הגר"א וההבדלים בינה לבין קבלת האריז"ל.

במסגרת המאבק בין החסידים למתנגדים, הפיצו החסידים שמועה לפיה הגר"א לא מאמין בתורת הקבלה ואינו עוסק בזוהר ובכתבי האריז"ל, בכך בקשו ליטול את עוקצה של התנגדות הגר"א לחסידות.

תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא תוקף את מפיצי השמועה במילים חריפות: תבנית:ציטוט

תורת הגאולה של הגר"א

לפי המסופר בספר קול התור, בראש השנה שנת הת"ק (1739) החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. הוא חשף את שיטתו בעניין הגאולה על פיה בשנה זו מתחיל בוקרו של ה"יום הששי" של העולם, בו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת בה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין {דף לח/ב) על פיה סך כל ימי העולם עד לגאולה השלמה ששת אלפים שנה. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ'4), ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום ששי ולהכין את צורכי השבת, כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום הששי".

הגאון זיהה את שורש נשמתו כניצוץ מנשמת משיח בן יוסף שתפקידו להכין את התשתית החומרית בבניין הארץ בדרך הטבע לפני ביאת משיח בן דוד.

ניסיון עלייתו לארץ ישראל

קובץ:Gaonvilna.jpg
ציור נפוץ של הגר"א

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו אגרת מהדרך, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". אולם, ניסיונו זה לא צלח והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שהגיע להולנד.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה בה ניסה הגר"א לעלות לארץ. דב אליאך, בספרו "הגאון", טורח להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת כי נסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים, לדבריו כנראה בחורף תק"כ (1760-1759). בספר 'קול התור' מופיע כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב (1782). לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הנסיון היה בסביבות שנת תקל"ח (1778), על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד המזכירים אדם בשם "ר' אליהו מווילנא", אולם לא ברור האם הכוונה במסמכים לגאון.

כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר (1840) כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצינו" (על פי שיר השירים).

לשם כך שידל את תלמידיו לעלות לארץ שהייתה בחורבנה, ומינה לעמוד בראשם את תלמידו הרב הלל משקלוב, ואכן 14 מתלמידיו עלו בראש שיירה לצפת ולירושלים בתחילת המאה ה-19, 11 שנה לאחר מותו, ומצאו בה כשלושים יהודים. בעקבותיהם עלו קבוצות נוספות בעשרות השנים שלאחר מכן.

שלחן ערוך חדש

מן הדברים שכתב בנו של הגר"א, אנו למדים שבכוונתו של אביו היה לחבר מעין "שולחן ערוך חדש": תבנית:ציטוט

בשאיפתו של הגר"א לחבר ספר הלכה מקיף משתקף דפוס הפעילות שאפיין גם את מפעלו ההלכתי הגדול של רבי יוסף קארו בכתיבת השולחן ערוך יותר ממאתיים שנה לפני כן.

מאבקו בתנועת החסידות

תבנית:הפניה לערך מורחב

קובץ:VilnaGaon.jpg
פסל הגאון על רקע ביתו בווילנה

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת תקל"ב (1772) מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א (1781) הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".

יש דעות שונות לגבי העיוותים שהגר"א ראה בחסידות. שמעון דובנוב טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראו להלן). אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זילזול בזמני התפילות, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט [2].

יש הטוענים שההתנגדות נבעה בשל מרכזיותו של המנהיג הרוחני, כ"צדיק יסוד עולם" שבשבילו נברא העולם וכצינור בלעדי שרק דרכו אפשר להתקשר אל האלוקות, והחשש שהדבר יביא לפולחן אישיות של אדם, כפי שקרה בנצרות, דבר שמבחינתו נחשב לקו אדום. באגרת מפורשת של הגר"א עצמו, הוא מכנה את החסידות כעבודת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן והתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שזהו אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן ויש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בוילנה הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות האל בעולם הפיזי.

מתלמידיו

להגר"א לא היו תלמידים במובן הרגיל של המילה, הגר"א לא מסר שיעורים ולא כיהן בראשות ישיבה, עם זאת הקים בית מדרש בצמוד לביתו שם היו לומדים תלמידי חכמים מובחרים, שהיו מביאים לפניו את קושיותיהם וספיקותיהם. אמנם תלמידיו חשו את הפער העצום שביניהם ולא אבו להקרא "תלמידיו".
בני הגר"א בהקדמת ביאור הגר"א לשלחן ערוך ערכו רשימה של כמה מבחירי תלמידיו:

כמו כן מזכירים בני הגר"א כי בסוף ימיו התקרבו אל הגר"א שני האחים בני שקלוב, רבי בונים ואחיו רבי מנחם מנדל.

עוד נודעו מתלמידיו:

כתביו

תבנית:הפניה לערך מורחב הגר"א כתב ספרים רבים העוסקים בכל חלקי התורה ומכמניה. ביאורים לתורה לנביאים, למגילות, לספר דברי הימים. ביאורים למשניות זרעים וטהרות. פירושים לתלמוד ירושלמי לתוספתא, למסכתות קטנות, לתורת כהנים ועוד.

גם בחכמת הקבלה כתב חיבורים רבים, ביניהם פירושים לחלקי הזוהר, ספרא דצניעותא, היכלות ושאר חלקי הזוהר. וכן לספר יצירה, ועוד. גם את אגדות חז"ל הגר"א מבאר פעמים רבות על דרך הקבלה.

הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד ערך ספר שלם אוצר ספרי הגר"א בו אסף את כל ספרי הגר"א למהדורותיהם, כפי שנדפסו עד שנת תשנ"ח.

את עיקרי חיבוריו כתב עד גיל 40. ומאז מיעט בכתיבה.

תלמידו רבי חיים מוולוז'ין כותב כי "אף גם אם יזכו הדור שיתפשטו כל חיבוריו הקדושים, אפס, מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו, וכולם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו כי אין חקר לתבונתו וחכמתו ודעתו הרחבה מני ים, וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה"<ref>הקדמתו לספר שנות אליהו.</ref>.

צאצאיו

כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה והם:

  • בת (שמה לא ידוע) (17411756), נפטרה בנעוריה.
  • חינה (17481806), שנישאה לרבי זלמן זליג חיניץ מפינסק ואחרי מותו לרבי משה מפינסק.
  • פסיה בתיה (נולדה ב-1750) שנישאה לצבי הירש דונחין מדיסנה.
  • בת (שמה לא ידוע) (נולדה ב-1752) נישאה ליחזקאל הלוי.
  • שלמה זלמן וילנר (17581780).
  • יהודה לייב וילנר (17641816).
  • רבי אברהם וילנר (17651808).
  • טאובה (17681812), נישאה לרבי אורי שרגא פייבוש מדוברובנו.

הנצחתו

על שמו של הגר"א הוקמו בתי כנסת בתל אביב ובשכונות שערי חסד ובית וגן בירושלים. כמו כן הוקמה על שמו ישיבת אדרת אליהו וקהילת אדרת אליהו בעיר העתיקה בירושלים.

לקריאה נוספת

  • נחמן צבי הירש, עליות אליהו, וילנה, תרט"ז.
  • בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מווילנה, תשכ"ה.
  • יהודה לייב מימון פישמן, תולדות הגר"א, ירושלים: מוסד הרב קוק, מהדורה שנייה, תשט"ו.
  • דב אליאך, הגאון - חייו ומשנתו של הגר"א, א-ג, הוצאת מכון "מורשת הישיבות", תשס"ב. - ספר זה הוחרם בציבור החסידי כיוון שכלל התקפות קשות נגד החסידות [3], אולם הוא מקובל בציבור הליטאי.
  • הרב יעקב פרלוב, על ספר הגאון, קובץ ישורון חלק י - אדר תשסב,
  • עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנה - דמות ודימוי, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ח.
  • חיים הלל בן ששון, אישיותו של הגר"א והשפעתו ההיסטורית, ציון, לא-לב (תשכ"ו, תשכ"ז).
  • יוסף אביב"י, קבלת הגר"א, תשנ"ג.
  • אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, תשנ"ט.
  • אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית המאה ה-19, תשס"ז.
  • אלעזר הורביץ (עורך), מוסד היסוד - תולדות ראשית היישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א, הוצאת ועד כללי כנסת ישראל, מהדורה ראשונה: תשי"ח; מהדורה שנייה מורחבת: תש"ס.
  • משה צוריאל, אוצרות הגר"א - לקט על דרכיו ותורתו של הגר"א.
  • רפאל ב' שוח"ט, עולם נסתר בממדי הזמן - תורת הגאולה של הגר"א מווילנה, מקורותיה והשפעתה לדורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008
מקורות
  • רבי ישראל משקלוב, הקדמת פאת השלחן.

קישורים חיצוניים

תבנית:מיזמים

מספריו

אודותיו

על תלמידי הגר"א

ערך זה מוצג תחת תנאי הרישיון של ויקיפדיה

לקוח מתוך ויקיפדיה

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים
Google AdSense